אני לעולם לא מספיק טובה עבור אמא

את לעולם לא מספיק טובה.

לא מספיק טובה בעבודה, לא בת זוג מספיק טובה, לא אמא מספיק טובה וגם חברה לא מספיק טובה. ההרגשה הזו שאת לא מספיק טובה לא צמחה משום מקום, יש לה רקע ושורשים. במיוחד אם גידלה אותך אמא נרקיסיסטית. הדינאמיקות של אמהות נרקיסיסטיות ובנותיהן היא מורכבת ולעיתים בלתי נראית בחלקה.

אמהות נרקיסיסטיות, הכל על פיהן, על פיהן יישק דבר, הכל צריך להיעשות בדרכן. היא תראה את בתה כשלוחה שלה, ותרצה לשלוט בה, מה היא לובשת, מה היא עושה, עם מי היא מבלה. ההישגים שלך ממלאים אותה, וגורמים לה להרגיש טובה, זה כאילו כמו שזה לא שלך או לא העניין שלך, אלא – שלה. ההצלחה שלך גורמת לה להיראות טוב. הבת, בתהליכי הגדילה שלה צריכה לקבל תוקף. לשמוע שהרגשות שלה טבעיים, למשל שזה בסדר ומובן שהיא מתוסכלת, שבאמת מה שהיא עוברת עכשיו מעציב וקשה, כך שהיא תוכל להרגיש שמבינים אותה, שהיא אהובה , שווה, מוצלחת ומוערכת.

אמהות נרקיסיסטיות קיבלו בהעברה בינדורית את הפגיעה שלהן מאמהותיהן שלהן, והתוצאה של זה, שהצרכים הרגשיים שלך כילדה- לא קיבלו מענה. מהפצע הזה את גדלה ומרגישה חסרת ערך, לא מספיק טובה, לא שווה. את מרגישה ריקנות מסוימת בתוכך, משהו שחסר לך, וזה הגיע לאמא שלך מהוריה שלה שלא היו שם עבורה רגשית ונפשית. גם אמא שלך לא קיבלה מענה על הצרכים שלה כילדה, גם היא לא קיבלה תוקף ולא ראו אותה. אמא לא מצליחה להתמודד עם הרגשות שלה, אינטימיות רגשית היא לא מוכרת לה אז היא לא יכולה להתמודד עם שלך. כילדה, אמא מבקרת אותך ושופטת, אם את משתפת אותה ברגשותייך, היא תפטור אותך באמירות כמו "את יותר מדי רגישה", "זה לא כזה נורא את מגזימה" או תשנה את הנושא כך שהיא לא תאלץ להתמודד לדבר על רגשות. זה הכל כדי לגרום לה להרגיש טוב. את גדלה כילדה וחושבת מה אני יכולה לעשות כדי לקבל את האישור של אמא , לשמח את אמא, ובדרך כלל מדובר על לעשות משהו כדי לגרום לאמא להרגיש טוב, ולא לגרום לך להרגיש טוב. ואת לומדת להדחיק את הרגשות שלך, להכחיש אותם, להתכחש להם או לא להרגיש בכלל ואת הופכת לילדה מרצה, נערה מרצה ואישה מרצה. את צריכה לדאוג לאמא, לדאוג למלא את הצרכים שלה.

אמא יכולה להשתמש בכל מיני מניפולציות, למשל באמצעות מחלה, ואבא יכול להגיד משהו כמו "אל תפריעי לאמא את רואה שהיא חולה" . הרבה מאד מהבית סובב סביב אמא.

אמא יכולה להיות זו ששולטת בך, דומיננטית מאד, היא רואה אותך כשלוחה שלה, היא רוצה שאת תגרמי לה להיראות טוב , אין ביניכן גבולות, אין פרטיות, היא לוקחת החלטות עבורך, היא כועסת אם את לא לוקחת את ההחלטות הנכונות שהיא חושבת שהן נכונות עבורך.

או, שהיא יכולה להיות ההורה המתעלם. היא דואגת לצרכים הפיזיים, לאוכל, לבגדים, אבל רגשית היא לא שם. היא מתעלמת מרגשותייך. ויש לה פנים רבות ושונות. היא יכולה להיות מוחצנת, ראוותנית, עושה מסיבות, מארחת מדהימה, כולם אוהבים אותה. ואת חושבת "אולי אם הייתי מספיק טובה אני הייתי מקבלת את כל תשומת הלב שלה והאהבה שלה". יכול להיות שההישגיות מאד חשובה לה, אז היא אוהבת אותך כשאת מצליחה והישגית שגורמים לה להיראות טוב. כשאת מקבלת 100 זה ממלא אותה שמחה וגאווה והיא מרגישה שהיא נראית טוב לעולם. אבל אם לא, אולי היא תעניש אותך או תתעלם ממך. אם את לא מקבלת את הציון, השכר או הקידום שהיא ציפתה לו, והיא לא יכולה להיראות טוב – אז את כשלון עבורה.

היא יכולה להיות פסיכוסומטית, ומשתמשת במחלות כדי להיות מניפולטיבית או קורבנית , היא עושה את זה אפילו שהיא חולה , וכולם מסביב הולכים על קצות אצבעות כדי לוודא שאמא בסדר. אולי היא מכורה ומשתמשת בחומרים . כל ילד של מכור יודע שהוא לעולם לא יהיה במקום הראשון עבור אמא , לפני הבקבוק או החומר. היא יכולה להיות אכזרית ורשעית באופן סודי, אפילו שמחוץ לבית היא יכולה להיות מקסימה ואהובה מאד, בבית היא יכולה להגיד לך משפטים מרושעים ואכזרים. היא יכולה להיות מאד נזקקת מבחינה רגשית, כל המשפחה מכרכרת אחרי הצרכים הרגשיים של אמא, והיא שואבת את כולם מבחינה רגשית. מה קורה ביחסים עם אמהות נרקיסיסטיות ? אמא היא מרכז העולם. היא במרכז העניינים. ואיפה אבא בתוך כל זה ? בדרך כלל אבא למד את הכללים וזה התפקיד שלו לעשות את זה. הוא זה שצריך להמשיך לשמח אותה ולהכחיש, הוא יכול להיות אבא מאד אוהב אבל הוא מתעלם מהצרכים הרגשיים שלך כי הוא במשרה מלאה עסוק באמא. זה חוזה בלתי כתוב ובלתי מדובר שאמא מגיעה קודם, שקודם יש להתייחס למה קורה עם אמא. כולם במשפחה באים אחרי הצרכים של אמא. כולם מדחיקים את הרגשות שלהם כי אין לזה מקום . אם מישהו מבטא רגשות בקול רם – לא מקבלים את זה. אמא תגיד שאת רגישה מדי או שהתגובה שלך מוגזמת ומה את עושה עניין מכל דבר, וכך כולם מושתקים מבחינה רגשית.

כשאת גדלה, את לומדת להדחיק את רגשותייך ולשים את הצרכים של האחר- לפניך. זה מה שאת מכירה, זו החוויה של בית עבורך. את גדלה והופכת להיות מרצה, את תעשי הכל או תגידי כל מה שצריך כדי שהאחרים יהיו מרוצים, שמחים ורגועים.

בסופו של דבר את נמשכת לאדם מהסוג הזה שבאופן מסוים מזכיר את אמא שלך. זה מישהו שאת יכולה לעשות איתו את אותו הדבר, את יכולה להציל אותו, לתמוך בו, לטפל בו, לדאוג לצרכים שלו קודם כל, לפני הצרכים שלך. הוא הופך להיות זה שנמצא במקום הראשון. את לוקחת על עצמך תפקיד שהוא מאד מוכר לך, מוכר מהבית, שם למדת את שפת האהבה, והתפקיד הוא שאת זו שמגיעה להציל, לטפל ולהתמקד – בו. זה המוכר, גם אם זה לא בריא. אנחנו משחזרים את מה שמוכר לנו. כילדה, את ננטשת, הצרכים שלך נזנחו. את לא רק בוחרת מישהו שאיתו את משחזרת את הסיפור, את בוחרת מישהו מאד נזקק שנשען עליך, צריך אותך, שואב ממך ואת יכולה להציל אותו. "אם רק הייתי עוזרת לו להשתנות אוכל להפוך אותו לאדם מדהים, מקסים, אוהב שבסופו של דבר יוכל לענות על הצרכים הרגשיים שלי". זה לא יקרה. הוא לא יכול להתמודד עם הרגשות שלו, מאשים אותך, שם עליך את כל הבעיות ומצפה, כמו אמא שלך, שאת תקחי אחריות על ההתנהגות שלו, אז לא תמצאי שם אהבה.

אמא נכנסת לתוך הראש שלך, כשאת גדלה, היא מבקרת אותך, מזלזלת ברגשותייך. הילדה מרגישה שהיא לא יכולה להאשים את אמא שלה, היא לא יכולה לחשוב שאמא שלה לא בסדר, מבחינה הישרדותית, אם אמא שלי לא בסדר- אז אין לי אמא אני בודדה בעולם , זו מחשבה בלתי נסבלת שהילדה לא מסוגלת נפשית לשאת אותה, לכן הילדה , מקבלת את אמה כפי שהיא ומפנה את האצבע המאשימה אל עצמה. זה קל יותר להאשים את עצמך ולחשוב שאת טועה את לא בסדר. זה אוטומאטי אצל ילדים. מה יוצא מזה ? אני צריכה לרצות את אמא יותר עד שאקבל את אישורה ואהבתה. זה יכול להיות עם כל אחד, עם חברים, בני זוג, הקול הביקורתי בראש שלך אומר לך – את לא מספיק טובה. כילדה שלא קיבלה תוקף לרגשותיה, את נשארת בבדידות רגשית . שגורם לך להרגיש שאת לא שייכת, חסרת ערך. ואת מאמינה להם. את מאמינה להם כשהם אומרים לך שהדברים קרו בגללך. את מאמינה להם כשהם אומרים לך שאת לא טובה מספיק. את רגילה לזה. את ממשיכה לעשות עוד מאותו הדבר, ממשיכה להתאמץ עוד ועוד עד שהם יתנו לך אישור. אנחנו צריכים להכיר מאיפה כל זה מגיע מבפנים , במה אנחנו רוצים למלא את הריקנות בפנים. זה לא על האשמת האמא, היא גם גדלה כך. אך להבין זאת ולהכיר במה שקרה - זו ההתחלה . להיות מסוגלת להגיד "אני אוהבת את אמא שלי, היא נתנה לי דברים נפלאים כילדה, אך אני יכולה לזהות במה שלא היה לי טוב". להכיר במה שקרה ולהודות בכך זה הצעד הראשון .

את אהובה ויש לך ערך!

ראויה מעצם היותך!

כך תתחילי למלא את החלל הזה. יש להתאבל על איבוד האם שמעולם לא היתה לך , היא לא מסוגלת למלא את הצרכים הרגשיים שלך . כשאת גדלה, את הופכת להיות האמא שמעולם לא היתה לך , להתחיל לבנות לעצמך חוויה של ערך עצמי, אהבה עצמית. את ראויה. להתחיל מלעשות דברים נחמדים ונעימים עבור עצמך. להתחיל לזהות את הקול הביקורתי שמגיע מבפנים ,שהפנמת, וכשהוא עולה ומשמיע את דברו להגיד לעצמך, זה לא נכון, זה הקול של אמא. לכי ותשאלי את עצמך – "מי אני? מה חשוב לי ? במה אני טובה? מה המטרות שלי ? מה אני אוהבת? "

ותקיפי את עצמך באנשים שמוציאים מעצמך את הטוב, מגיע לך יותר טוב.

את ראויה מעצם היותך.

Will I Ever Be Good Enough?: Healing the Daughters of Narcissistic Mothers / Dr. Karyl McBride Ph.D.