מי אני כשאני באמת אני? על העצמי הבריא, העצמי ההישרדותי והטראומה שמפרידה ביניהם

יש רגעים שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו פשוט אנחנו. אנחנו רגועים. חושבים בבהירות. מצליחים לנשום עמוק. מחליטים החלטות טובות. יודעים לומר "כן" כשאנחנו רוצים, ו"לא" כשצריך. אנחנו מרגישים קרובים לעצמנו וגם מסוגלים להיות קרובים לאחרים מבלי לאבד את עצמנו. אבל יש גם רגעים אחרים. מילה אחת, מבט, דחייה קטנה, ביקורת, שיחת טלפון או אפילו שתיקה של אדם קרוב ופתאום משהו משתנה. הגוף מתכווץ. הראש מתבלבל. אנחנו מגיבים בעוצמה שלא מתאימה למה שקרה עכשיו. אחר כך אנחנו אפילו שואלים את עצמנו: מה קרה לי? למה הגבתי ככה?

התשובה פעמים רבות אינה נמצאת בהווה. היא נמצאת בטראומה.

כשהנפש עושה את הדבר היחיד שהיא יכולה

טראומה אינה רק אירוע קשה.

טראומה נוצרת כאשר האדם חווה מצב שהיה גדול מכפי שהיה מסוגל לשאת באותו רגע. הוא הרגיש חסר אונים, מוצף, לבד או בסכנת קיום. לא הייתה לו אפשרות לברוח, להילחם או לקבל עזרה. כדי להמשיך לחיות, הנפש נאלצת לעשות פעולה יוצאת דופן. היא מתפצלת.

הרגשות הבלתי נסבלים : האימה, הכאב, חוסר האונים והבדידות  מוקפאים ומורחקים מהמודעות. הם לא נעלמו, אלא לא ניתן היה להמשיך לחיות כשהם מורגשים במלואם.

במקביל, נבנה חלק אחר באישיות. אפשר לקרוא לו העצמי ההישרדותי. זהו החלק שמטרתו אחת: לוודא שלעולם לא נרגיש שוב את אותה חוויה בלתי נסבלת.

העצמי ההישרדותי אינו האויב שלנו

אנשים רבים מנסים "להיפטר" מדפוסי ההישרדות שלהם. אבל האמת מורכבת יותר.

החלק הזה הציל אותנו, הוא למד לרצות אנשים כדי שלא יינטשו אותנו, הוא למד להיות מושלם כדי שלא יבקרו אותנו, הוא למד להסתגר כדי שלא ניפגע. הוא למד לשלוט, לרצות, להילחם, להתנתק, להימנע או לרוץ קדימה ללא הפסקה. כל אחת מהאסטרטגיות הללו הייתה פעם הדרך הטובה ביותר לשרוד. הבעיה היא שהיום, שנים אחר כך, אותן אסטרטגיות ממשיכות לנהל אותנו גם כאשר כבר איננו נמצאים באותה סכנה.

איך נראה העצמי הבריא?

העצמי הבריא אינו אדם מושלם כמובן... הוא פשוט אדם שנמצא בקשר עם עצמו.

כאשר אנחנו פועלים מתוכו:

• אנחנו נושמים בחופשיות.

• אנחנו מסוגלים לראות את המציאות כפי שהיא, ולא דרך פחדי העבר.

• אנחנו מחוברים לגוף שלנו.

• אנחנו מצליחים לחשוב לפני שאנחנו מגיבים.

• אנחנו יודעים להרגיש את הרגשות שלנו מבלי שהם ישתלטו עלינו.

• אנחנו יכולים להיות קרובים לאנשים מבלי לאבד את הזהות שלנו.

• אנחנו יודעים להציב גבולות מתוך כבוד, לא מתוך מאבק.

• אנחנו מקבלים החלטות שמקדמות את החיים שלנו.

• אנחנו מסוגלים לזהות קשר שאינו מיטיב איתנו ולעזוב אותו, בלי להרגיש אשמים על עצם הבחירה בעצמנו.

• אנחנו מסוגלים להיות בנוכחות גם ברגעים אינטימיים, בלי להתנתק מעצמנו.

אין פירוש הדבר שאנחנו לא חווים פחד, עצב או כעס. להפך. אנחנו חווים אותם במידה שמתאימה למה שקורה כאן ועכשיו.

למה זה נעלם כל כך מהר?

אולי גם אתם מכירים את זה. בבוקר הרגשתם מצוין. ואז קרה משהו קטן. מישהו לא ענה להודעה שלכם, בן הזוג שינה את הטון, המנהל העיר הערה. מה שנקרא: טריגר. משהו שאולי הוא קטן ואפילו יומיומי טירגר אתכם. הילד התפרץ. ופתאום כאילו מישהו אחר השתלט על ההגה. אתם כבר לא חושבים בבהירות. הגוף דרוך. הלב דופק. אולי אתם מתפרצים, אולי להיפך, דווקא קופאים, אולי מתנתקים, או בורחים לטלפון, לעבודה, לאוכל או לכל דרך אחרת שמרחיקה אתכם מהתחושה. זו אינה חולשה. זהו העצמי ההישרדותי שנכנס לפעולה. הוא אינו בודק אם באמת קיימת סכנה. הוא מזהה רמז שמזכיר את הטראומה הישנה ומפעיל את מערכת ההישרדות באופן אוטומטי.

לכן רבים מאיתנו כלל לא יודעים מי אנחנו

כאשר אסטרטגיות ההישרדות מלוות אותנו מגיל הינקות, ולעיתים אפילו מתקופת ההיריון, אנחנו מתחילים לחשוב שזו האישיות שלנו. "אני פשוט אדם חרד." "אני כזאת שמרצה."

"אני תמיד בורח מקשרים." "אין לי ביטחון עצמי." אבל אולי אלה אינם מי שאתם. אולי אלה הדרכים שבהן הנפש שלכם למדה לשרוד ומתחת לכל זה עדיין נמצא העצמי הבריא, לא צריך ליצור אותו, הוא כבר קיים. רק שכבות רבות של הגנה מסתירות אותו.

הריפוי אינו מאבק בעצמי ההישרדותי

בעבודה טיפולית עמוקה, בין אם בקונסטלציה משפחתית, או בגישות נוספות לטיפול בטראומה אנחנו לא מנסים "לשבור" את מנגנוני ההישרדות. אנחנו לומדים להכיר אותם.

להבין מתי הם הופיעו, לגלות את הילד שהיה זקוק להם ולהחזיר בהדרגה יותר מקום לעצמי הבריא. ככל שהעצמי הבריא מתחזק, כך אנחנו פחות מופעלים אוטומטית על ידי העבר.

אנחנו לא יכולים למחוק את העבר כמובן, אלא עכשיו ההווה כבר בטוח מספיק כדי שנוכל להיות מי שאנחנו באמת. אולי זו אחת ההבטחות היפות ביותר של תהליך הריפוי: לא להפוך למישהו אחר אלא לחזור להיות מי שהיינו לפני שהטראומה הכריחה אותנו לשכוח.