אתמול הוא חזר הביתה מהעבודה בשעה 23:00. הילדים כבר מזמן ישנים, הבית מאורגן , היא אספה את החפצים של היום ואירגנה את המטבח למחר בבוקר. הוא אכל ארוחת ערב והיא ישבה איתו ונישנשה משהו והם דיברו על מה שהיה היום, הוא סיפר לה והיא הקשיבה, אחר כך היא סיפרה לו והוא הקשיב, והם נכנסו למיטה, כבר היה בערך 24:00 בלילה. היא אמרה לו ברוך – אני מאחלת לך למצוא איזון
טוב יותר בין עבודה לבית ולפנאי שלך. הוא לקח נשימה עמוקה וענה לה – איזה נעים שאת לא כועסת עלי שבאתי כל כך מאוחר, שאת מבינה אותי.
פתאום זה היה נראה לה הזוי ומוזר שפעם היא כל כך כעסה עליו כשהיה בא מאוחר.
אתה יודע, היא אמרה לו – המקום הזה שכעס עליך זה המקום של הילדה הקטנה שבתוכי – זה הילדה שלא קיבלה תמיד את מה שהיא רצתה או את מה שהיא היתה צריכה, והיא כעסה. הילדה היא תלויה – מעצם היותה ילדה היא תלויה.
ובמקום הזה, המקום הילדי, התלוי – אין אפשרות לראות את האחר כפי שהוא או להכיל אותו. המקום הזה הוא קטן, צר ועמוס. הוא מקום שמרוכז רק בצרכים של האחד- כמו ילד.
ברגע הזה של החיבוק במיטה, רגע שנעים לנצור בלב, רגע שמחבר כל כך ומעניק רוך וכוח ליום שיגיע מחר, היא ראתה את אמא שלה ואת החסר של מה שלא קיבלה מאמא . את החסכים הרגשיים שלא ניתנו לה והבינה עד כמה היתה בפנטזיה ובתוך מצב ילדי של לצפות לקבל את מה שלא קיבלה אז ולא מקבלת כיום מאמא – מבן הזוג. כמה הציפייה הזו יושבת על הכאב שלה, הפרטי, האישי, נמתחת לאחור ומחכה. מחכה למישהו שיספק את מה שלא סופק אז, שימלא את מה שהורגש ריק, שייתן במקום שמשהו נלקח.
היא ידעה שהיא למדה למלא את הכלי הריק בעצמה.
היא ידעה שהיא הבינה איך עושים את זה, שגילתה את האוצר הפנימי שלה.
וברגע שזה נעשה – קל לראות את האחר, קל להכיל, קל לקבל אותו כפי שהוא. פשוט.
מה שהוא אומר / איך שהוא מתנהג – כבר לא נחווה מאיים, כואב, מכעיס או מעציב.
יש מקום והוא גדל.
יש מקום פנימי להכיל, לראות, להקשיב, להבין, להיות שם עבור האחר- מבלי שזה יהווה איום ויציף רגשות קשים.
כמה נפלא להתפתח ולגדול, חשבה לעצמה ונרדמה מיד, מחובקת ועטופה ברוך.
