התחושה המורגשת, felt sence, היא העומדת בבסיס שיטת ה"התמקדות".
כל הזמן, קיימת בתוכנו "תחושה" ביחס למשהו, לעיתים אנחנו לא בקשר ישיר איתה, לעיתים היא לא נעימה ואנחנו דוחקים בה לצאת החוצה, להיעלם. אולם, הדבר המהפכני שמציעה שיטת ה"התמקדות" – היא לאפשר לתחושה הפנימית להיות כפי שהיא, ליצור איתה קשר, ומתוך ההתבוננות הפנימית המקבלת – היא משתנה.
אבהיר את הנאמר באמצעות דוגמא.
ענת יושבת מולי, והיא רוצה לעבוד על הפרפקציוניזם שלה, הרצון להצלחה שמשתלט עליה באופן מוגזם, ממלא אותה בפחדים וחרדה, פוגע בהנאה מהחיים ושולח ביקורת חמורה מאד ונוקבת על כל צעד קטן שהיא מחשיבה ככישלון. ענת עוצמת את עיניה ומעבירה את תשומת ליבה פנימה, אל הגוף, בחיפוש אחר ה"תחושה המורגשת" הפנימית, המפציעה דרך תחושות הגוף. התחושה תופסת את תשומת הלב בבטן, יש שם כיווץ, מתח פנימי שלא מרפה. אני מבקשת מענת לתאר לי את הכיווץ המתוח בעומק הבטן, וענת לוקחת כמה רגעים, שהרי אנחנו יודעים שכאשר נמתין, התחושה המורגשת מתגבשת ומתבהרת לנו מרגע לרגע, כמו מגלה את עצמה מתוך הסבך, אט אט. קשה לתאר את התחושה במילים, מפני שלעיתים היא נמצאת מעבר למילים, אך ההתעקשות שלנו להעביר אותה לכדי מילים היא משמעותית בתהליך ההתגלות והקשר שאנחנו מפתחים עם הפנים שלנו. התחושה של ענת בבטן אומרת לה שהיא לא בסדר, שהיא תמיד אשמה. שכל פעם שהבית לא מספיק מסודר, כשהיא כעסה על הבת שלה, כשהיא אכלה יותר מדי – היא לא בסדר, וענת שומעת ששוכנת בתוך הבטן תחושת אשמה קבועה. כשענת הולכת לעומק התחושה היא מוצאת שם חוסר אונים, כמו אין מוצא, אין דרך אחרת לחיות את החיים – מלבד המאמץ המייגע לחיות אותם בצורה מושלמת. אני מכוונת את ענת לתת לחלקים האלו פשוט להיות, ללחץ המתמיד להצטיין בכל דבר, לאכזבה מחוסר המושלמת וגם לתחושת חוסר האונים. כאשר ענת מוכנה להיות עם החלקים האלו בתוכה, ורק להתבונן בהם, משהו בבטן נרגע מעט, ותחושת הכיווץ מרפה לאיטה. מתוך ההסכמה רק להיות שם, עולה חלק עמוק יותר, של חרדה. חרדה כשהדברים לא מסתדרים, לאבד שליטה. אבל החרדה הזו, היא חלק ממה שענת מרגישה וחווה, וכעת, כשהיא יושבת בכסא, שעונה לאחור, החרדה הזו ההיא חלק ממנה, רק חלק ממנה, ענת לא נשאבת לתוכה ונבהלת, החרדה לא לופתת את ענת ומשתלטת עליה. כאן יש מרחב בטוח לעבודה של התבוננות בחרדה הזו. מתוך המרחב הזה שיוצרת כעת ענת בתוכה, בינה לבין אותו החלק שנקרא "החרדה שלי", במרחב הזה אפשר לנשום, להביט בה בנחת. החרדה שוככת לאיטה ונמוגה, היא מספרת שבדרכה מיוחדת היא פה כדי לשמור, להגן שלא יקרה משהו רע ושקט פנימי מתפשט ברחבי הגוף. לחרדות, יש מעין "הגיון פנימי" משלהן, ודרך החרדה אפשר להתחבר אל תחושת השקט והביטחון המיוחלת.
כאשר הקשבנו לתחושה, היא גילתה משהו עמוק יותר בתוכה והשתנתה.
תהליך ההתמקדות מאפשר גישה ישירה ופשוטה יחסית לידע טבעי שקיים בתוכנו.
אותו הידע הטבעי שנמצא בתוכנו נבלע פעמים רבות מתחת לתהליכי החשיבה האוטומאטיים שלנו, שמורכב מדעות ואמונות שגיבשנו עם השנים לאור חוויות ומערכת אמונות שהקיפו אותנו. כאשר הבטן מתהפכת לנו לפני פגישה חשובה, אנחנו יכולים לתפוס את אותה הבטן כמפריעה לנו, ובאוטומאט שלנו לסלק את התחושה מעלינו, לדחות אותה, בעוד שאם היינו פונים אליה ומקשיבים לה אנחנו יכולים להיות רגע עם ההתרגשות הפנימית, גם עם הפחד מתוצאות הפגישה ובו זמנית גם עם השמחה שאנחנו הולכים להגשים משהו שחשוב עבורנו. פעמים רבות, כאשר אנחנו לא מפנים רגע זמן להיות עם משהו שנובט בתוכנו – התחושה יכולה להפוך חזקה יותר ויותר ונחווה כאב פיזי של ממש בגוף. התחושה לא תירגע עד שנקשיב לה רגע.
ככל שנעמיק בשהייה עם תחושה עמוקה – אנחנו יכולים לקבל מידע חדש, מפתיע לעיתים לגבי משהו שיעזור לנו ויקדם אותנו, שאולי אנחנו מפספסים.
העבודה הפנימית שאותה מציעה לנו טכניקת ההתמקדות, מאפשרת לאדם, למטופל, להכיר את עצמו הרבה יותר טוב, לזהות את האוטומאטיים שלנו, את תהליכי החשיבה והרגשות שלנו. התירגול כולל כניסה למרחב בטוח, מאפשר, ומאד שקט שיודע לקחת מרחק מהסיפורים הפנימיים שלנו. אותו המרחק מאפשר עבודה, במקום להזדהות עם תחושות לא נעימות כמו לחץ, פחד, עצב – במרחק שאנחנו לוקחים אנחנו מתרגלים רמות הולכות וגוברות של שקט פנימי, נוכחות ערה ומתבוננת, כך שכאשר עולה מידע עמוק יותר, המרחק שאנחנו בונים בתוכנו מאפשר לתחושות לעבור תהליכי שינוי.
התהליך עצמו הוא נעים, כמו להיכנס הביתה, למרחב מוגן, שקט ובטוח והוא מביא עימו גם הרגשה טובה של הקלה והשתחררות.
