טראומה בין דורית
- Shira Elias
- לפני 24 שעות
- זמן קריאה 8 דקות
"אם נשתף פעולה עם מחיקת העבר מהזיכרון שלנו וננסה לגונן על ילדינו מפני זוועות העבר – אנחנו נחטא בחובתנו כלפי העתיד." הזיכרון אינו רק נחלת העבר, הוא המפתח לחיים שלנו כאן ועכשיו.
כשאנחנו נתקלים באירוע מזעזע, הנטייה הטבעית שלנו היא להסיט את המבט. אנחנו מנסים להפחית בחומרת המקרה. להקטין. לעשות ראציונאליזציה, לבטל. להאשים את הקורבן.
למה אנחנו עושים את זה? יש לנו צורך נואש להאמין שהעולם הוא מקום צודק. "אשליית העולם הצודק" הזו מעניקה לנו תחושת ביטחון ושליטה, אבל היא גם עיוורון מרצון. כשאנחנו מסרבים לראות את הסבל, אנחנו קוברים אותו, והוא הופך לטראומה.
טראומה היא "רעידת אדמה של הנפש". היא לא רק זיכרון רע; היא מצב שבו מערכת ההגנה של הגוף נדלקת ולא נכבית. בסל ואן דר קולק, מחוקרי הטראומה המובילים בעולם, מהספר "נרשם בגוף", מסביר שתחת איום קיצוני, מערכת החשיבה שלנו פשוט מתפרקת. המידע עוקף את המוח הרציונלי וחודר ישירות לרמות הלא-מילוליות והלא-מודעות. שם הוא נטבע כרסיסי תמונות, רגשות ותחושות גופניות
כשאנחנו מדברים על כך שהטראומה "נרשמת בגוף", חשוב להבין את הפיזיולוגיה של הזיכרון הזה.
כשרשת הביטחון שלנו מופרת, מערכת העצבים מפעילה מנגנוני הישרדות אוטומטיים: לחימה (Fight) או בריחה (Flight). אבל מה קורה כשהסכנה גדולה מדי, או כשהיא מגיעה מתקופה בחיים שבה אין לנו שום יכולת להילחם או לברוח? מה קורה לתינוק או לילד קטן שההורה שלו חסר חיות, מאיים, או לא פנוי רגשית?
במצבים כאלו, מערכת העצבים בוחרת באופציה השלישית והעתיקה ביותר שלה: קיפאון (Freeze).
מבחינה פיזיולוגית, קיפאון הוא מצב שבו דוושת הגז ודוושת הבלם נלחצות עד הסוף בו-זמנית. האנרגיה ההישרדותית האדירה שהתגייסה בגוף – הלב שפועם בעוצמה, ההורמונים שמוזרמים לדם – לא מוצאת לה אפיק פורקן. האנרגיה הזו לא נעלמת. היא קופאת בתוך הרקמות, בשרירים, בטונוס הנשימה, ובמערכת ההורמונלית.
וכאן נכנס האלמנט הבין-דורי: כשילד גדל לצד הורה שנמצא בקיפאון כרוני – הורה שחווה טראומה ולא הצליח להשלים את מעגל הפורקן שלה – הילד לא חווה רק "שקט". הוא קולט דרך מערכת העצבים שלו את ה"דריכות השקטה" הזו. הוא חווה הורה שהגוף שלו נוכח, אך המערכת הרגשית שלו מנותקת.
לעתים תכופות מגיעים לקליניקה מטופלים שסובלים מכיווץ כרוני בכתפיים, מנשימה שטוחה שאי אפשר להעמיק, או מעייפות עמוקה ששום שינה לא מרפאה. ברובד הגלוי, אין בחייהם דרמה גדולה שמסבירה את הקיפאון הזה. אבל כשפורסים את היריעה המערכתית, מגלים שהם נושאים את מנגנון הקיפאון של הסבא שנתקע במחבוא שבו אסור היה לנשום, או של הסבתא שנאלצה לקפוא מקור ומפחד כשהבית שלה נהרס. הגוף של הנכדים ממשיך לנהל את מנגנון ההישרדות של האבות, מבלי לדעת שהסכנה כבר חלפה.
זו הסיבה שכל כך קשה לדבר על זיכרונות טראומטיים. הניצולים נכנסים למצב תודעתי שונה כדי לשרוד את האימה. קחו למשל מטופל שסיפר איך בזמן שאביו הכה אותו עם חגורה, הוא דמיין שהוא בתוך בועה שקופה ומנצנצת, אוכל עוגה כשמוזיקה רכה מתנגנת ברקע. ארבעים שנה מאוחר יותר, הוא עדיין לא מסוגל לחגור חגורה כי המגע שלה מעורר בו דפיקות לב מואצות. הגוף זוכר את מה שהמוח ניסה לשכוח.
הטראומות הללו, אם לא עובדו, נוטות לחזור על עצמן. פרויד קרא לזה "כפיית החזרה". הנפש מנסה לשכתב את התסריט הנורא בתקווה לתוצאה אחרת, אבל לעיתים קרובות היא פשוט משחזרת את הכאב. והשחזור הזה לא עוצר בדור אחד.
הפסיכותרפיסטית אלסנדרה קוואלי הציגה מקרה מרתק על נערה מתבגרת שסבלה מאנורקסיה קשה והייתה על סף מוות. התברר שסבתה של הנערה נולדה בגרמניה וגורשה למחנות הריכוז. הסבתא מעולם לא דיברה על העבר, היא שמרה את הזוועות כ"סוד נעורים". אבל הטראומה שלא עובדה חזרה לחייה של הנכדה, שניסתה לברוח מהטראומה דרך הרעבה עצמית. משחזרת בגופה את מראה ה"שלד המהלך" של סבתה מהמחנה.
המשפחות שלנו מלאות באבות קדמונים שחוו התעללות, נטישה או רדיפה. ככל שנדע פחות על מה שהם עברו, כך גדל הסיכוי שהטראומות שלהם ינהלו את חיינו ויעברו לילדינו. אנחנו חייבים להבין את ההקשר הרחב: החיים הפרטיים שלנו שזורים בהיסטוריה האנושית, במלחמות, ברצח עם ובטרור. זוהי "טראומה קולקטיבית" שבה אינספור סיפורי אימה אישיים מתמזגים לזיכרון משותף.
אך הטראומות הכואבות ביותר הן לעיתים אלו שקרו בתוך הבית, במקום שהיה אמור להיות הבטוח ביותר. רובנו נפגעים דווקא על ידי האנשים שאמורים לאהוב ולהגן עלינו.
התעללות פיזית, מינית או רגשית, והזנחה של צרכי הילד , כל אלו יוצרים פצעים שקופים.
סטירה לא רק מכאיבה בפנים, היא פוצעת את הנפש.
התעללות מינית לא רק משפילה את הגוף, היא מחללת את הליבה העמוקה ביותר של הילד.
הטראומות הבין-אישיות הללו, שחוזרות על עצמן לאורך זמן, הן הרסניות במיוחד. הן מרעילות את התפתחות האישיות וגורמות לשחיקת האמון לאורך דורות. הן מקודדות בתוכנו תחושת חשדנות, אי אמון וחוסר יכולת להיקשר ברמה התאית, ופוגעות ביכולת שלנו לווסת רגשות בצורה בריאה.
לכן, הצעד הראשון והחשוב ביותר לריפוי הוא להביא את הדברים למודעות.
להסכים להסתכל על הכאב, על האובדנים שלא התאבלו עליהם ועל מערכות היחסים השבורות שמחכות לנו בעבר.
רק כשאנחנו מוכנים להכיר בזוועה, אנחנו יכולים להתחיל להשתחרר מהאחיזה שלה ולבנות עתיד שבו אנחנו כבר לא אסירים של העבר, אלא הבעלים של הסיפור שלנו."
אנחנו צריכים להבין: הטראומות הכי קשות הן אלו שמתרחשות בתוך המעגל הקרוב. רוב האנשים לא נפגעים על ידי זרים בסמטה חשוכה, אלא על ידי מי שהיו אמורים להיות דמויות ההיקשרות שלהם. כשילד חווה התעללות או הזנחה בבית, זה לא רק פצע פיזי. זו פגיעה ביכולת הבסיסית שלו לתת אמון בעולם. הסטירה של אבא או השתיקה הקרה של אמא לא נשארות בילדות; הן הופכות לתבנית שדרכה האדם יראה את בני הזוג שלו, את הבוסים שלו ואת הילדים שלו.
החדשות הטובות הן שהמעגל הזה יכול להיעצר. הריפוי מתחיל כשאנחנו מפסיקים לפחד מהצללים של העבר. כשאנחנו נותנים שם לכאב ומכירים בסיפור של מי שבאו לפנינו. כשאנחנו מבינים שמה שאנחנו מרגישים עכשיו אולי בכלל שייך לסבא או לסבתא שלנו
אנחנו מתחילים להתיר את הקשר. אנחנו מפסיקים להיות שחקנים בדרמה של מישהו אחר, ומתחילים לכתוב את הסיפור של עצמנו."
אבל השאלה הגדולה שנשארת היא: איך יוצאים מהמעגל הזה? איך הופכים את ה'ירושה המורעלת' הזו להזדמנות לצמיחה?
כאן נכנסת לתמונה העבודה עם הלא-מודע. הלא-מודע שלנו הוא תמיד חכם יותר מהתודעה הרציונלית. הוא מדבר אלינו בשפה של סמלים ודימויים. קחו למשל את המקרה של השחקן הצעיר שסבל מחרדת במה משתקת. בכל פעם שעלה לבמה, הוא הרגיש דחף נורא של השמדה, כאילו הוא עומד מול כיתת יורים. כשעבדנו עם דימויים וביקשנו ממנו לדמיין פרח, פתאום צץ בראשו דימוי של צדף שקבור בחול.
מה הקשר בין צדף לחרדת במה? כשהתחלנו לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלו, הסיפור התחיל להתבהר. סבתו ניצלה מהמחנות, אבל איבדה שם כמעט את כל משפחתה. היא מעולם לא דיברה על זה, היא בחרה בשתיקה כדרך הגנה. השחקן הצעיר, בנאמנות עמוקה לסבתו, נשא בתוכו את החרדה שלה. לעמוד על במה שזה אומר להיות במרכז תשומת הלב, להיראות – היה עבורו סכנת מוות.
הדימוי של הצדף ייצג את הסבתא שרצתה להישאר מוגנת וקבורה, הרחק מהעין. ברגע שהדברים נאמרו בקול, ברגע שהסיפור של הסבתא קיבל מקום של כבוד, החרדה שלו החלה להתמוסס. הוא כבר לא היה צריך לשחק את התפקיד של הסבתא על הבמה.
זה מוביל אותנו לתובנה החשובה ביותר של הקונסטלציה המשפחתית: האמת משחררת. ככל שאנחנו יודעים פחות על מה שעבר על אבותינו, כך אנחנו נידונים לשחזר את הסבל שלהם. אבל כשאנחנו מוכנים לחקור, לשאול ולתת מקום לכל אלו שהודרו או נשכחו – אנחנו משחררים לא רק את עצמנו, אלא גם את הדורות הבאים.
מחקרים מרתקים מהשנים האחרונות, כמו המחקר המפורסם באוניברסיטת אמורי, הראו שניתן להעביר פחד אפילו דרך חוש הריח מדור לדור. עכברים שאומנו לפחד מריח של פריחת דובדבן הורישו את הפחד הזה לצאצאים שלהם, שמעולם לא חוו את האיום בעצמם. אם זה נכון לגבי עכברים, דמיינו כמה זה חזק אצלנו, בני האדם. אנחנו נושאים בתוכנו 'הודעות' מהדורות הקודמים שנועדו לעזור לנו לשרוד, אבל בעולם של היום, הן הופכות למשקולות שמכבידות עלינו.
כן, אפשר להתחיל מחדש. כשאנחנו מסכימים להסתכל על העבר בכבוד, להודות על החיים שקיבלנו למרות הכל, ולהגיד להורינו ולאבותינו: 'אני רואה את הכאב שלכם, אני נותן לו מקום, אבל אני בוחר לחיות את חיי שלי' – אז אנחנו הופכים להיות באמת חופשיים. אנחנו לא עושים זאת מתוך חוסר כבוד, אלא מתוך אהבה בוגרת. אהבה שמאפשרת לנו להיות האדם שנועדנו להיות.
הקשר הורה -ילד
"בואו נדבר על המנגנון של ויסות רגשי. כשאנחנו נולדים, אנחנו מגיעים לעולם כמעט ללא יכולת לווסת את עצמנו. תינוק אינו יכול להרגיע את עצמו כשהוא מוצף; הוא זקוק למערכת העצבים של המבוגר שתשמש עבורו כ'מוח חיצוני'. כשהאם מחבקת את התינוק הבוכה, המערכת שלה משדרת מסר של ביטחון למערכת שלו. זהו הרגע שבו נבנית התשתית לביטחון עצמי וליכולת ליצור קשרים בריאים בעתיד.
אך מה קורה כאשר המעגל הזה משתבש? בטקסט מופיע מושג מרכזי: 'היקשרות מפוחדת'. זהו מצב שבו הילד חווה את ההורה לא כמקור לנחמה, אלא כמקור לפחד. דמיינו ילד שזקוק לעזרה, אך כשהוא פונה להוריו הוא נתקל בזעם, בצעקות או באלימות. המוח שלו נקלע למלכוד ביולוגי בלתי אפשרי: האינסטינקט הכי עמוק שלו דוחף אותו לרוץ אל ההורה כדי לקבל הגנה, אך באותו זמן, ההורה הוא בדיוק זה שממנו הוא צריך לפחד."
כשאנחנו בוחנים את הקשר שבין הורה לילד, אנחנו מגלים שהמוח האנושי אינו פועל בבידוד הוא איבר חברתי שתלוי בתהליך של 'סנכרון'. בבסיס היכולת הזו נמצאים נוירוני המראה, אותה מערכת המאפשרת לנו להרגיש את מה שהאחר מרגיש. דרך המנגנון הזה, התינוק משתמש במוחו של המבוגר כדי לווסת את עולמו הרגשי.
"התוצאה של המלכוד הזה היא קריסה מוחלטת של מערכת הוויסות הרגשי. הילד לומד שהעולם הוא מקום שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד, ושהקשרים הקרובים ביותר הם גם המסוכנים ביותר. בבגרות, הדפוס הזה מתבטא בצורה בולטת: אלו הם האנשים שמשתוקקים לקרבה אך בו-זמנית נרתעים ממנה והודפים אותה. הם עשויים למצוא את עצמם במערכות יחסים סוערות שבהן הם 'נצמדים' ואז 'בורחים', פשוט כי הקרבה עצמה מעוררת בהם חרדה תת-מודעת עמוקה.
בנוסף לאלימות הגלויה, קיימת גם הזנחה רגשית. לעיתים ההורה אינו אלים פיזית, אך הוא פשוט 'נעדר'. אולי בגלל דיכאון, אולי בגלל הטראומות של עצמו. התינוק שולח 'אותות' – בכי, חיוך, חיפוש קשר עין – אך אין מענה בצד השני. הריקנות הזו היא טראומה שקופה. המוח לומד שהצרכים של הילד אינם חשובים ושהוא לבד בעולם. זהו פצע שקט שמייצר 'חורים' בנפש, שאנשים מנסים למלא בדרכים שונות לאורך כל חייהם."
הבעיה מתחילה כאשר ההורה עצמו לכוד בתוך טראומה לא מעובדת. במצב כזה, ההורה עלול להיות נוכח פיזית אך 'נעדר' רגשית – הוא קפוא, אטום, ולא מסוגל להעניק את אותו סנכרון שהתינוק זקוק לו נואשות. חמור מכך, לעיתים ההורה הופך למקור של פחד. כאן נוצר פרדוקס ביולוגי בלתי אפשרי: האינסטינקט של הילד מורה לו לרוץ אל ההורה כדי לקבל הגנה, אך בו-זמנית, ההורה הוא זה שמפחיד אותו.
המצב הזה מוביל למה שהחוקרים מכנים 'היקשרות לא מאורגנת'.
הילד לומד שהעולם הוא מקום שבו האהבה והסכנה שלובות זו בזו ללא הפרד.
הדפוס הזה נצרב במערכת העצבים והופך לתוכנית עבודה בבגרות;
הוא מסביר מדוע אנשים מוצאים את עצמם נמשכים שוב ושוב למערכות יחסים פוגעניות. עבור המוח שלהם, הצירוף של אהבה ופחד הוא המצב המוכר וה'בטוח' היחיד שהם מכירים. זו בעצם החויה של "בית".
הטקסט מלמד אותנו שהמוח הוא איבר פלסטי, וישנה דרך לתיקון. אם המוח עוצב דרך מערכת יחסים פוגענית, הוא יכול להשתקם דרך חוויה רגשית מתקנת.
בקונסטלציה המשפחתית, אנחנו יוצרים את המרחב הזה.
כשאדם עומד מול נציג של אביו, למשל, הוא יכול פתאום לראות את הטראומה של האב- לראות שהאב עומד קפוא מול סבלו של דור קודם.
זוהי הבנה מערכתית שמשנה הכל.
ההורה שלי הוא לא רק פוגעני הוא לא רק המקור לכאב שלי הוא בעצמו ילד פגוע.
הילד שבתוכנו מבין שהקור או האלימות שחווה לא היו בגללו, אלא כי ההורה היה אסיר של העבר שלו. ברגע שהאמת הזו יוצאת לאור, הכוח של הסוד המשפחתי נחלש. כפי שנאמר: 'האמת לא תמיד נעימה, אבל היא תמיד משחררת'.
ברגע שנותנים שם ומקום למה שקרה, אנחנו מפסיקים להיות שחקנים בדרמה של מישהו אחר ומתחילים לכתוב את הסיפור של עצמנו.
"כאן אנחנו נכנסים לעבודה המערכתית. בגישת הקונסטלציה המשפחתית, אנחנו מגלים שההורים הללו לא היו 'רעים' בבסיסם; למרות שהרבה פעמים ככה זה נורא- שההורה היה רשע.
אך ההורים בעצם הם פשוט היו בעצמם ילדים שלא זכו לוויסות רגשי. כשאנחנו מתבוננים בהם, אנחנו רואים שמאחוריהם עומדים דורות קודמים עם כל המחסור והכאב שלהם. ברגע שאנחנו מצליחים לראות את הרצף של הסבל, משהו בתוכנו נרגע.
הריפוי אינו אומר שמה שקרה היה 'בסדר', אלא שזה לא היה 'באשמתנו'. ההבנה שההורה היה קפוא או נפקד בגלל הטראומה שלו מאפשרת לנו להפסיק לחפש את האישור במקום שבו הוא לא נמצא. אנחנו לומדים להפוך למבוגרים שמעניקים לעצמם את הוויסות שחסר להם בילדות."
רחל יהודה, מחוקרי הטראומה הבין דורית המובילים בעולם, גילתה שהגוף שלנו מעביר 'הודעות' לדורות הבאים כדי להכין אותם לעולם. אם ההורים חיו בסביבת סכנה, המערכת של הצאצאים תהיה מכוונת מראש למצב של דריכות וסטרס.
הטראומה, אם כן, אינה נשארת אצל מי שחווה אותה. היא עוברת הלאה ברמה הביולוגית והרגשית. אנו רואים צאצאים של ניצולי שואה או פליטי מלחמה המפגינים רמות גבוהות של חרדה, גם אם הם עצמם חיים בביטחון מוחלט. הגוף שלהם 'זוכר'
"המסקנה הסופית היא שיש לנו את הכוח לשנות את המעגלים הללו. בזכות ה'נוירופלסטיות' של המוח, אנחנו יכולים ליצור קשרים חדשים בכל גיל. הריפוי מתרחש ברגע שאנחנו מוכנים להוציא את הסודות אל האור ולתת שם לכאב. כפי שראינו, 'האמת לא תמיד נעימה, אבל היא תמיד משחררת'.
כשאחד מאיתנו מסכים לעשות את העבודה, להביט לעבר בכבוד ולהגיד: 'אני רואה את מה שעבר עליכם, אבל אני בוחר לחיות את חיי שלי', הוא לא רק מרפא את עצמו – הוא עוצר את זרם הטראומה עבור הדורות הבאים. אנחנו הופכים מהתוצר של העבר ליוצרים של העתיד שלנו.
