המבקר הפנימי

בתוך כל אחד מאיתנו קיים קול פנימי אותו הוא לא אוהב. אותו קול שמבקר אחרים ואותנו. שאומר לנו זה לא מספיק טוב/ יפה/ שווה וגורם לנו להרגיש מועקה מסוימת. קול שמפחיד אותנו מלעשות משהו, מלא לעשותו, הוא מזהיר אותנו מפני התרחשויות עתידיות לבוא, מתריע בפנינו על סכנות אפשריות, חוזר שוב ושוב על מקרים בהם נכשלנו בעבר ומתעלל בנו ללא רחם. שיטות שונות מלמדות "להיפטר" מהקול הזה, לשים אותו בצד, לא להתייחס אליו, לגרש אותו. כמו כל היצורים החיים, אנו תמיד רוצים להרגיש טוב, רצים אל עבר מה שנדמה לנו כעונג ובורחים מפני כאב. ההתמקדות לוקחת את האנרגיה הזו של הכאב/ הפחד ומתמירה אותו למשהו אחר. פרופסור יוג'ין ג'נדלין (מפתח והוגה שיטת ה"התמקדות") כתב כי כל דבר חולה או כואב בתוככם יש לו את הפוטנציאל להפוך לדבר הבא אליו הוא אמור להפוך, לזוז לקראת הצעד הבא הנכון לו.

אנשים יכולים ללכת עם מועקה שנשארת שם במשך שנים אודות משהו כואב/ טראומתי שחוו, אולם כאשר ירשו לדבר הזה להיות מורגש מבפנים, וייתנו לו את המקום אותו ה"דבר" מבקש- אותו המשהו יוכל פתאום לזוז, להשתנות, לנוע אל עבר הצעד הבא המדוייק לו. כך, במקום להיאבק במשהו הזה בפנים הכואב/ פוחד, ולנהל קונפליקט פנימי מתישו מעייף שגורם לנו לתחושת סטרס קשה , ויש לו פוטנציאל להביא עלינו מחלות שונות, אנחנו עושים את ההיפך הגמור ממה שהורגלנו במשך שנים. אנחנו פונים אל ה"דבר" הזה, ונותנים לו מקום. מקשיבים לו עד שיסיים לומר את דברו. אנחנו מקשיבים לקול הפנימי בתוכנו שאולי חסמנו במשך שנים. מיכל (שם בדוי) הגיעה אלי משום שמצאה עבודה לאחר תקופה ארוכה, אולם מהר מאד משכבתה השמחה וההתרגשות- שבה אליה תחושת ה"באסה" שליוותה אותה שנים בעבודות שונות. לאחר שכל השכנועים העצמיים לא הועילו, וההרגשה הרעה עדיין נותרה במקומה, החלה מיכל בטיפול בהתמקדות. היא פנתה אל הגוף והמתינה. איך הגוף חווה את כל העניין הזה עם העבודה? מה יש שם? מיכל עצמה את עיניה, נשענה לאחור והרפתה מכל המחשבות המנסות לנתח את האירוע מכל כיוון והמתינה לתגובת הגוף, וזו לא איחרה לבוא. מיכל הרגישה מיד את הבטן שלה נפוחה, גדולה, מלאה, והמתינה. מיד הגיעה תחושת הכבדות, העייפות, ומיכל נתנה לתחושה הזו, למלא את כל כולה, להתפשט בגופה "בדיוק כפי שמתאים לה", ושוב- המתינה. ואז הגיעו רגשות עוד יותר חזקים וקשים של חוסר אונים, של תחושת מילכוד, והמשפט שעלה שוב ושוב והידהד כמדוייק היה "מקום עבודה זה כמו כלא". בהתמקדות אנחנו לא מתנגדים למה שעולה, למה שקורה, אלא נהפוך הוא- אנו מקבלים כל דבר שעולה, גם אם הוא כואב ולא רצוי, כל "אורח" שמגיע למלון ה"תודעה" שלנו- מתקבל בברכה. וזה לא קל... בעזרת המשפט "מקום עבודה זה

כמו כלא", מיכל נתנה לעצמה את הרשות לצלול עמוק עוד יותר אל תוך נבכי נפשה. מה יש שם עוד? מה עוד מבקש להתגלות? לצאת לאור ממחבואו? מנגד, עלה קול פנימי שביקש חופש, שלא רוצה לעשות שום דבר מכל רשימת ה"צריך", שרוצה ללכת לים, לישון, לא לקום בבוקר מוקדם, הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, שמחליטים עליו. עלה חלק ממיכל שלא יכול לסבול סמכות. שסמכות פירושה כמו שלילת החופש. ואמרנו שלום לחלק הזה שלא סובל סמכות, שלום, אני רואה אותך, אני יודעת שאתה כאן. משהו שם בבטן התכווץ. ואז הגיעה תמונה כואבת ביחסיה עם אביה, מילדותה, כאשר היא חוה את אביה כסמכותי, שתלטן, עקשן שאינו מקשיב לה, לצרכיה, לרגשותיה – ונתנה רשות לעצמה להרגיש את התחושה הזו של מישהי שלא רואים אותה ולא קשובים אליה. מיכל שהתה עם ההתכווצות הזו בבטן, ורק התבוננה מה קורה לה, להתכווצות. לאחר מספר דקות, ההתכווצות הזו החלה להרפות את עצמה, החלה להתרופף, להתרכך, להשתחרר מעצמה. פתאום הגיעה תחושת קלות, רכות ונינוחות באיזור הבטן, עלה דימוי של נוצה. כשעולים רגשות מיטביים אנחנו נרצה להגביר אותם בכל הגוף שלנו, להעצים אותם ובמכוון לתת להם להתפשט לכל תא ותא בגופנו. מיכל נתנה דרור לתחושות האלו וחוותה הרפייה ושלווה בעוצמות מאד גבוהות שהלכו התגברו והתפשטו בכל הגוף. ההתמקדות פותחת מרחב עצום לריפוי פנימי. לאחר מספר טיפולים, מיכל היתה מסוגלת לחזור לעבודתה עם תחושות חיוביות של שחרור וחופש פנימי והיתה מסוגלת לחוות את אותה עבודה ממקום חדש לגמרי, ממקום טוב של שמחה והתרגשות להמשיך ולהצליח בעבודתה החדשה. אט אט מיכל גילתה כוחות פנימיים חדשים שהתפתחו ועבודתה קיבלה כיוונים חדשים ולא צפויים שהכניסו איכויות חדשות, מיטיביות ומהנות לחיי

#wedding