top of page

כשהקשר שאמור להגן עלינו הופך למקור הכאב

תמונת הסופר/ת: Shira Elias
Shira Elias
8 בנוב׳
זמן קריאה 8 דקות

טראומה התקשרותית בראי הקונסטלציה המשפחתית

איך חוויות הילדות שלנו ממשיכות להשפיע על הזוגיות, ההורות והיחסים שלנו בבגרות, וכיצד אפשר להשתחרר מדפוסי הישרדות שכבר אינם משרתים אותנו?


יש ילדים שלומדים מוקדם מאוד להרגיש את מצב הרוח של אמא. הם יודעים מתי היא עצובה, מתי היא עייפה, מתי כדאי להתקרב ומתי עדיף להתרחק.

יש ילדים שלומדים להיות טובים במיוחד. לא להכעיס, לא לאכזב, לא להכביד. הם משתדלים להצליח, להיות נעימים, לא לעשות בעיות. לפעמים הם זוכים לשבחים על הבגרות שלהם, על האחריות ועל העצמאות.

ויש ילדים שלומדים להסתדר לבד. לא מפני שאינם זקוקים לאף אחד, אלא מפני שבפעמים שבהן היו זקוקים למישהו, לא תמיד היה מי שיכול היה להיות שם בשבילם.

הילדים האלה גדלים.

הילדה שלמדה לרצות הופכת לאישה שמתקשה לומר לא. הילד שלמד להיות דרוך ממשיך לזהות סכנה בכל שינוי בטון הדיבור של בת זוגו. הילדה שלמדה להסתדר לבד מתקשה לבקש עזרה, גם כשהיא זקוקה לה מאוד.

ולפעמים, אף שהם כבר מבוגרים, עצמאיים ובעלי משפחות משלהם, משהו בתוכם ממשיך להגיב לעולם כפי שלמדו להגיב בילדות.

מה שפעם עזר להם לשמור על הקשר ועל תחושת הביטחון, עלול להפוך עם השנים לדפוס שמגביל את החופש שלהם להיות מי שהם.

כדי להבין את התופעה הזאת, כדאי להכיר את המושג טראומה התקשרותית.

מהי טראומה התקשרותית?

כשאנחנו שומעים את המילה טראומה, אנחנו נוטים לחשוב על אירוע קשה במיוחד: תאונת דרכים, מלחמה, תקיפה, אובדן פתאומי או אירוע שבו אדם חש סכנה גדולה לחייו.

אבל טראומה אינה קשורה תמיד לאירוע יחיד.

לפעמים הפגיעה מתפתחת בהדרגה, בתוך מערכת יחסים משמעותית. לפעמים היא קשורה לחוויות חוזרות של פחד, דחייה, ביקורת קשה, השפלה, חוסר יציבות או היעדר מענה לצרכים רגשיים בסיסיים.

ילדים זקוקים להוריהם לא רק לצורך מזון, מחסה והגנה פיזית. הם זקוקים להם גם כדי ללמוד להירגע, להרגיש אהובים, להבין את רגשותיהם ולפתח תחושת ביטחון בעולם.

כאשר הקשר עם הדמויות המטפלות אינו מספק באופן מתמשך את הביטחון הזה, הילד עשוי לפתח דרכי הסתגלות שמטרתן להגן עליו ולשמור על הקשר.

חשוב להדגיש: לא כל טעות הורית, מריבה או רגע של חוסר סבלנות יוצרים טראומה. הורים אינם צריכים להיות מושלמים. ילדים יכולים להתמודד עם תסכולים, אכזבות וקונפליקטים, במיוחד כשהקשר כולל גם חום, הגנה, הקשבה ואפשרות לתיקון.

הקושי מתעורר כאשר חוויות מכאיבות הן משמעותיות או חוזרות, כאשר הילד חש חסר אונים, וכאשר אין לו די תמיכה שתאפשר לו לעבד את מה שהוא חווה.

הפרדוקס של הטראומה ההתקשרותית: כשהאדם שאנחנו זקוקים לו הוא גם מקור הכאב

כאשר ילד נבהל ממשהו בעולם החיצוני, הוא מחפש את הוריו. הוא רץ אליהם כדי לקבל הגנה, נחמה וביטחון.

אבל מה קורה כאשר דווקא בתוך הקשר עם ההורה מתעוררים פחד, דחייה או כאב?

כאן נוצר פרדוקס עמוק.

מצד אחד, הילד נפגע בתוך הקשר. מצד שני, הוא ממשיך להזדקק לאותו קשר.

ילד קטן אינו יכול פשוט להחליט שהוא מפסיק להזדקק להוריו. האהבה, התלות והצורך בשייכות ממשיכים להתקיים גם כאשר היחסים מורכבים.

לפעמים ההורים אוהבים מאוד את ילדיהם, אך מתמודדים בעצמם עם מצוקה, חרדה, דיכאון, קשיים בוויסות רגשי או פצעים מעברם. הם אינם תמיד מסוגלים להיות פנויים לצרכים של הילד.

הילד אינו יודע בהכרח להבין את המורכבות הזאת. הוא אינו יכול לומר לעצמו: "אמא אוהבת אותי, אבל כרגע היא מוצפת בגלל מה שעברה בילדותה."

הוא עשוי להסיק מסקנות אחרות.

"אולי אני מבקשת יותר מדי."

"אולי אם אהיה ילדה טובה יותר, אבא יהיה מרוצה ממני."

"אולי עדיף שלא אראה שקשה לי."

"אולי אם אדאג לאמא, היא תהיה פחות עצובה."

וכך, מתוך הצורך לשמור על הקשר, הילד מתחיל להתאים את עצמו.

לפעמים, כדי להרגיש קרוב לאנשים שהוא אוהב, הילד לומד להתרחק מחלקים מעצמו.

ארבע דרכי הסתגלות שילדים עשויים לפתח

ילדים מגיבים למצבי מצוקה בדרכים רבות ושונות. ארבע הדוגמאות הבאות אינן אבחנות או חלוקה מקצועית סגורה, אלא דפוסים נפוצים שאפשר לפגוש בעבודה טיפולית. לעיתים כמה מהם מתקיימים אצל אותו אדם.

1. הילדה המרצה: "אם אהיה טובה, יאהבו אותי"

דמיינו ילדה שגדלה עם אמא שמתקשה לשאת אכזבה.

כשהילדה רוצה ללכת לחברה, אמא נעלבת. כשהיא כועסת, אמא מתרחקת. כשהיא אומרת לא, היא מרגישה שגרמה לאמא כאב.

בהדרגה הילדה לומדת שהרצונות שלה עלולים לפגוע באנשים שהיא אוהבת.

היא נעשית רגישה מאוד לצורכי האחרים. היא יודעת לזהות מה מצפים ממנה, מוותרת בקלות על רצונותיה ומשתדלת שכולם יהיו מרוצים.

בבגרותה היא עשויה להיות אישה אהובה, מסורה ואכפתית, אבל מתקשה להציב גבולות.

כשמישהו מבקש ממנה משהו, היא אומרת כן, גם כשהיא רוצה לומר לא.

ואם בכל זאת היא מסרבת, היא מרגישה אשמה.

מבחינתה, לומר לא אינו רק להביע רצון שונה. ברמה הרגשית העמוקה, הוא עלול להיחוות כסכנה לקשר.

מה שהיה פעם דרך לשמור על הקרבה לאמא, ממשיך לפעול גם ביחסים עם בן הזוג, הילדים, החברים או המנהל בעבודה.

2. הילד הדרוך: "אם אהיה ערני, אוכל למנוע את הסכנה"

ילד שגדל בבית שבו היו התפרצויות כעס בלתי צפויות עשוי לפתח רגישות יוצאת דופן למצב הרוח של הסובבים אותו.

הוא לומד לזהות את הצליל של המפתח בדלת, את עוצמת הצעדים במסדרון, את השינוי הקטן בקולו של אבא.

הוא יודע מתי כדאי לשתוק, מתי להתרחק ומתי לנסות להרגיע את האווירה.

הדריכות הזאת עשויה לעזור לו להתמודד עם המציאות שבה הוא חי.

אבל כשהוא גדל, הוא מגלה שקשה לו להירגע גם כאשר אין סכנה ממשית.

בת הזוג שלו חוזרת הביתה שקטה מהרגיל, והוא מיד שואל: "מה קרה? את כועסת עליי?"

היא מסבירה שהיא פשוט עייפה, אבל הגוף שלו כבר נכנס לכוננות.

הוא לא מגיב רק למה שקורה עכשיו. הוא מגיב גם למה שלמד לצפות לו בעבר.

3. הילדה העצמאית מדי: "אני לא צריכה אף אחד"

יש ילדים שלומדים מוקדם מאוד להסתדר לבד.

אולי אמא הייתה שקועה בדיכאון. אולי אבא נעדר הרבה מהבית. אולי ההורים היו עסוקים כל כך בהישרדות היומיומית, שלא תמיד נותר להם מקום למצוקות הרגשיות של הילד.

הילדה לומדת להכין לעצמה אוכל, להתמודד לבד עם קשיים ולהסתיר את האכזבות שלה.

כולם מתפעלים ממנה.

"איזו ילדה בוגרת!"

"איזו עצמאית!"

ואכן, היא מפתחת יכולות חשובות. אבל לצד העצמאות היא עשויה ללמוד גם משהו מכאיב: כשאני זקוקה למישהו, אני עלולה להתאכזב.

שנים אחר כך, כשבן הזוג שלה שואל מה עובר עליה, היא עונה: "הכול בסדר."

כשהוא מציע לעזור, היא אומרת: "אני אסתדר."

דווקא ברגעים שבהם היא זקוקה לקרבה, היא עלולה להתרחק.

לא מפני שאינה אוהבת, אלא מפני שההזדקקות עצמה נעשתה עבורה חוויה לא בטוחה.

4. הילד המציל: "אם אדאג לך, הכול יהיה בסדר"

לפעמים ילד גדל לצד הורה שנמצא במצוקה רגשית משמעותית.

נניח שאמא מתקשה מאוד אחרי הגירושים. היא עצובה, בוכה הרבה ומרגישה בודדה.

הבן שלה מתיישב לידה ומנסה לנחם אותה.

"אמא, אל תהיי עצובה. אני תמיד אהיה איתך."

יש ברגע הזה אהבה גדולה.

אבל כאשר הילד הופך לאורך זמן למי שאחראי להרגיע את אמא, לעודד אותה ולשמור על מצבה הרגשי, הוא עלול לשאת אחריות שאינה מתאימה לגילו.

בבגרותו הוא עשוי להתקשות להיפרד ממנה, לעבור לגור רחוק או לבחור בחיים שמתאימים לו.

גם כאשר אמא מעודדת אותו לצאת לדרכו, הוא מרגיש אשמה.

"מי ידאג לה אם אני לא אהיה כאן?"

האהבה והדאגה שלו אמיתיות. אבל לצד האהבה נוצרה תחושת אחריות עמוקה לגורלו של אדם אחר.

האתגר אינו להפסיק לאהוב את אמא, אלא ללמוד שאפשר לאהוב אותה מבלי להיות אחראי לחייה.

כשהילדות מסתיימת, אבל דפוסי ההישרדות נשארים

מה משותף לארבע הדוגמאות?

הילדה המרצה למדה לוותר על רצונה כדי לשמור על הקשר.

הילד הדרוך למד לזהות סכנה כדי להרגיש בטוח.

הילדה העצמאית למדה לא להזדקק כדי להגן על עצמה מאכזבה.

הילד המציל למד לקחת אחריות כדי לשמור על אדם אהוב.

כל אחד מהם מצא דרך להתמודד עם המציאות שבה גדל.

לכן, כשאנחנו פוגשים את הדפוסים האלה בבגרות, חשוב שלא נתייחס אליהם רק כאל בעיות שצריך להיפטר מהן.

מאחורי כל דפוס עשוי להסתתר סיפור.

מאחורי הריצוי עשוי להיות פחד לאבד אהבה.

מאחורי העצמאות המוגזמת עשויה להסתתר אכזבה עמוקה.

מאחורי הדריכות עשוי להיות ילד שניסה לשמור על עצמו.

ומאחורי תחושת האחריות המופרזת עשויה להסתתר אהבה גדולה, לצד פחד שאדם יקר לא יסתדר בלעדינו.

השאלה הטיפולית אינה רק "איך מפסיקים את הדפוס הזה?"

אלא גם:

"מה הדפוס הזה ניסה לעשות בשבילי, והאם אני עדיין זקוקה לו באותה צורה?"

מה הקשר בין טראומה התקשרותית לטראומה בין־דורית?

כדי להבין את היחסים שבהם גדלנו, לפעמים צריך להרחיב את המבט גם אל הדורות הקודמים.

דמיינו אישה שגדלה עם אמא חרדה מאוד.

אמא שלה דאגה לה בלי סוף. היא פחדה שתיפגע, התקשתה לאפשר לה להתרחק ורצתה לדעת בכל רגע היכן היא נמצאת.

כשהאישה הזאת הופכת בעצמה לאמא, היא מגלה שגם לה קשה מאוד לשחרר את ילדיה.

במהלך ההתבוננות בהיסטוריה המשפחתית מתברר שסבתה איבדה ילד בגיל צעיר.

האובדן היה קשה מאוד. במשפחה כמעט לא דיברו עליו, אבל הפחד מפני אובדן נוסף השפיע על האווירה בבית ועל האופן שבו בני המשפחה דאגו זה לזה.

ייתכן שהבת גדלה בתוך הדריכות של אמה, והנכדה גדלה בתוך הדאגה של הבת.

זו אחת הדרכים שבהן חוויות קשות עשויות להשפיע על הדורות הבאים: דרך התנהגויות, אמונות, דפוסי קשר ודרכי התמודדות שעוברות בתוך המשפחה.

עם זאת, לא כל חרדה, קושי בפרידה או דפוס יחסים מקורם בטראומה בין־דורית. לפעמים ההסבר נמצא בחוויות האישיות של האדם, במזגו או בנסיבות חייו בהווה.

בעבודה טיפולית חשוב להישאר סקרנים, ולא לכפות הסבר משפחתי על כל קושי.

מה מאפשרת לנו הקונסטלציה המשפחתית לראות?

הקונסטלציה המשפחתית מציעה דרך התבוננות חווייתית באדם בתוך מערכת היחסים שבה גדל.

במקום להתמקד רק בסימפטום או בהתנהגות שמפריעה לנו היום, אנחנו מתעניינים גם בהקשר שבו התפתחו.

איזה מקום היה לי במשפחה?

מה למדתי לעשות כדי להרגיש אהובה?

על מי הרגשתי אחראית?

מה היה מותר לי להרגיש, ומה למדתי להסתיר?

האם אני עדיין נושאת תפקיד שלקחתי על עצמי כשהייתי ילדה?

ברט הלינגר, ממפתחי גישת הקונסטלציה המשפחתית, עסק רבות באהבתם העמוקה של ילדים להוריהם ובנאמנויות המתקיימות בתוך המשפחה.

בספרו הסימטרייה החבויה של האהבה הוא מתאר כיצד ילדים עשויים לנסות לשאת משהו מסבלם של הוריהם, ולעיתים אף לתפוס מקום של אחריות שאינו שייך להם.

אחת ההבחנות המרכזיות בגישתו נוגעת למקומם של ההורים כנותנים ולמקומם של הילדים כמקבלים. כאשר ילד הופך למי שמרגיש אחראי להורה, עשוי להיווצר היפוך בתפקידים המשפחתיים.

עם זאת, לא כל טראומה התקשרותית קשורה להיפוך תפקידים, ולא כל דפוס רגשי הוא ביטוי לנאמנות משפחתית סמויה.

הקונסטלציה אינה אמורה לספק הסבר מוכן מראש. היא מאפשרת לחקור את היחסים ואת החוויה האישית באמצעות ייצוגים, תוך הקשבה למה שעולה אצל האדם.

בעבודה עם טראומה חשוב במיוחד שלא למהר לפרש, לא לכפות קרבה ולא להוביל לפיוס לפני שיש מקום להכרה בכאב.

אפשר לאהוב את ההורים ובו בזמן להכיר בכך שהיו דברים שפגעו בנו.

אפשר להבין את הקשיים של ההורים מבלי להצדיק פגיעה.

ואפשר לכבד את הקשר המשפחתי גם כאשר האדם הבוגר זקוק למרחק או לגבולות ברורים.

סיפור לדוגמה: הילדה שעדיין מחכה לאבא

כדי להמחיש את העבודה, נתבונן בדוגמה טיפולית מומחשת.

מיכל, אישה בת 38, מתקשה להרגיש בטוחה בזוגיות.

היא אוהבת את בן זוגה, אבל בכל פעם שהוא מתרחק מעט, עסוק בעבודה או אינו עונה לטלפון, מתעורר בה פחד עז שהוא עומד לעזוב אותה.

היא יודעת שהתגובה שלה אינה תמיד תואמת את המציאות. ובכל זאת, היא מתקשה להירגע.

בילדותה, לאחר מריבות בין הוריה, אביה היה עוזב לעיתים את הבית לכמה ימים.

איש לא הסביר לה לאן הלך ומתי יחזור.

מיכל הקטנה הייתה מחכה לו.

בעבודה קונסטלטיבית אפשר להניח ייצוגים של מיכל הבוגרת, הילדה שהייתה, אבא ואמא.

כאשר מיכל מתבוננת בהעמדה, היא עשויה להרגיש שהילדה שבתוכה עדיין מחכה לאבא.

הפחד שבן הזוג יעזוב אינו רק תגובה למתרחש היום. הוא עשוי להיות קשור גם לחוויה הישנה של ילדה שלא ידעה מתי אביה יחזור.

בשלב מסוים אפשר להוסיף ייצוג של מיכל הבוגרת ולהזמין אותה להתבונן בילדה שהייתה.

אולי יתאים לה לומר:

"אני רואה כמה פחדת כשהוא הלך."

ואחרי רגע:

"את לא צריכה לחכות לבד יותר."

אין צורך לומר לילדה שהכול היה בסדר. אין צורך לבקש ממנה לסלוח לאבא או להתקרב אליו.

אפשר פשוט לתת מקום למה שחוותה.

דרך העבודה הזאת עשויה להיפתח אפשרות להבחין בין העבר להווה: בין הילדה שלא ידעה מתי אבא יחזור, לבין האישה הבוגרת שיש לה היום יותר יכולת לבחור, לבקש, להציב גבולות ולדאוג לעצמה.

עבודה עם ייצוגים יכולה לסייע בהתבוננות וביצירת משמעות, אך אינה מוכיחה מה התרחש בעבר ואינה מבטיחה שינוי בעקבות מפגש יחיד. היא גם אינה תחליף לטיפול מבוסס ראיות בטראומה כאשר טיפול כזה נדרש.

שלושה צעדים חשובים בעבודה עם טראומה התקשרותית

להכיר במה שהיה

לפעמים אדם גדל במשפחה שבה לא היה מקום לדבר על כאב.

אולי אמרו לו שהוא מגזים. אולי הזכירו לו שוב ושוב כמה ההורים הקריבו למענו. ואולי הוא עצמו חש שאם יכיר במה שהיה קשה, הוא יבגוד באנשים שהוא אוהב.

הכרה בכאב אינה מחייבת מחיקה של הדברים הטובים שהיו.

אפשר להכיר גם באהבה וגם בחסר.

גם במסירות וגם בפגיעה.

גם בקושי של ההורים וגם בצרכים שלא נענו אצל הילד.

לזהות את התפקיד שלקחנו על עצמנו

לפעמים אדם מגלה שהוא עדיין ממלא תפקיד שהיה לו במשפחה.

הוא עדיין מנסה להרגיע את כולם.

עדיין חושש לאכזב.

עדיין מרגיש שאסור לו להזדקק.

עדיין אחראי לכך שאמא תהיה מאושרת.

ההכרה בכך שהתפקיד הזה התפתח בנסיבות מסוימות יכולה לפתוח אפשרות חדשה.

זהו תפקיד שלמדתי למלא. הוא אינו כל מי שאני.

להבחין בין העבר להווה

מה שהיה נכון בילדות אינו בהכרח נכון היום.

הילדה שהייתה תלויה לחלוטין באישור של אבא היא היום אישה בוגרת.

הילד שלא היה לו על מי להישען עשוי לגלות שהיום יש בחייו אנשים שאפשר להיעזר בהם.

האדם שהיה צריך להיות דרוך כדי לזהות סכנה יכול ללמוד בהדרגה להבחין בין סכנה ממשית לבין תחושה מוכרת שמתעוררת מתוך העבר.

השינוי אינו מתרחש תמיד במהירות. לעיתים הוא דורש תהליך טיפולי ממושך, שבו מתפתחים ביטחון, ויסות רגשי ויכולת לשאת קרבה בלי לאבד את תחושת העצמי.

 
 
bottom of page