"בזמן האחרון אני קוראת בכל בלוג "תאהבי את עצמך כמו שאת". סליחה, מה זאת אומרת? למה שאני יאהב את איך שאני נראית? זה מגעיל!! מה יש פה לאהוב? כל השומן הזה??!?"
כך היא אומרת לי, ואני מסתכלת לתוך עיניה הכחולות הפעורות לרווחה ולעצמי אני אומרת – איך מסבירים למישהי שהכל מתחיל ונגמר בזה? שזה הדבר הכי הכי חשוב? שכל העולם שלה - היא רואה אותו דרך הפילטר האישי שלה, ומה שווה הכל אם היא לא אוהבת את עצמה. כי העולם - קיים בתוכך. המציאות, אלפי פנים יש לה. איך אומר ארצי? " אומרים שלא רחוק מחדרה... יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה איזה אבסורד... ולאן שלא תסע אתה לוקח רק את עצמך..."
ואני כל כך מבינה אותה גם. מה זאת אומרת לאהוב את עצמי? איך אפשר לקבל את איך שאני נראית? איך לקבל שומן משתפך? זה הרי מעלה מיד את מגעיל לי ודוחה לי, ומייצר טונות של ביקורת עצמית. איך אפשר שלא? זה הרי אוטומאטי. מה זה אומר בכלל לאהוב את עצמך ולקבל את עצמך? האם זה אפשרי? איך? ואיך מתחילים?
אנחנו רגילים לחשוב שאם יהיה X אז נרגיש Y. אם ארזה- ארגיש נפלא, אם אתחתן- יהיה לי טוב, ואח"כ אם אתגרש- יהיה לי עוד יותר טוב. (בדיחה. אוהבת את בעלי:).
למה באמת את רוצה לרזות?
כי מה את רוצה בעצם להרגיש עם עצמך? להרגיש בעולם?
האם את רוצה להרגיש שמחה? קלילות? שייכת? נורמטיבית? שווה?
כל אלו הם צרכים בסיסיים וטבעי שתרגישי אותם.
חינכו אותנו שהשגת מטרות עוברת דרך ביקורת.
אם את רוצה לרזות – הלקי את עצמך – היי קשוחה והחמירי במיוחד אחרי עוגה שווה- וזה "ימנע" את הסיבוב הבא של החטאים הנוראים!
המעגל הזה של עשיתי משהו שאני חושבת שהוא אסור/לא טוב עבורי/ לא כדאי לי – הלקיתי את העצמי כהוגן – זה בטח לא יחזור שוב – מה הוא מייצר?
הוא מחזק במוח את זה שזה דווקא כן יקרה שוב. מחזק את הדפוס. חטאתי-הלקיתי-נשבעתי never again. ודווקא, המחשבות הביקורתיות, המבקר הפנימי, השופט העליון שיושב לנו בתוך המוח, דווקא הוא – זה שעושה לנו רע ואנחנו לא שמים לב לזה שהוא שם בכלל. הוא קופץ בכזה אוטומאט, הוא מוטמע שם כל כך עמוק פנימה, שלא שמנו לב גם שאנחנו מייצרים את התסריט של המחר, שדפוס החשיבה ההרסני שלנו גורם לנו עוד לא רק להרגיש רע לגבי עצמנו, אלא גם מחזק את תפיסת הדימוי העצמי השלילית ואת שנאת הגוף.
וזה לא רק בגוף ובאוכל.
אנחנו מבקרים אחרים, ואנחנו לא מרוצים ממה שיש וממה שקורה, ואנחנו כל כך בתוך הלופ הזה של יכול להיות יותר טוב/ צריך לשפר/ אני פרפקציוניסטית עד כי הוא גדל וגדל בכזו עוצמה שפחות ופחות פשוט סתם נחים או נהנים או שמחים או קלילים. לשמוח ולשפוט- לא הולך יחד. אם אני שופטת את המציאות- באותו הרגע אני לא יכולה להיות שמחה. זה פשוט לא עובד יחד. לאהוב מישהו ולבקר אותו בו זמנית? לא הולך יחד. כשיש ביקורת- האהבה עפה לה דרך החלון.
והגוף- מה איתו? במקום לאהוב אותו- אנחנו מבקרים ושופטים.
אבל מה? ככל שאנחנו נכנסות יותר פנימה לרגשות העולים מהגוף, אנחנו שומעות יחד את המבקר הפנימי מדבר " הגוף שלי גס, הוא כמו פיל בחנות חרסינה", "אני מרגישה פגומה ומתוסכלת", "אני מרגישה גם ענקית וגם אני מנסה להתכווץ , שלא ייראו, אני ממש מנסה לתפוס פחות מקום בתוך הגוף, אני מתביישת בו" , "אני מרגישה שהגוף נפוח ויש בתוכו לחץ, לחץ שהוא יתכווץ למימדים קטנים יותר, לחץ שישתנה כבר, שלא נוח לי". "תמיד הייתי לא מרוצה מהמשקל שלי. גם כשהייתי נערה- ושקלתי 50 רציתי לשקול 48 ק"ג".
אמרה לי לא מזמן מישהי חכמה במיוחד "אם הייתי צריכה לבחור בין לרדת עכשיו 5 ק"ג לבין ללמוד להיות יותר מרוצה- הייתי בוחרת באפשרות השניה. כי תמיד רציתי לרדת עוד. תמיד הייתי לא מרוצה מאיפה שאני. יש בזה משהו כל כך עצוב".
אני לא מדחיקה ומכחישה את הרגשות והמחשבות האלה. נהפוך הוא, אני מפתחת מודעות אליהן, לזה שהן קיימות, הן נותנת למתח הפנימי הזה בין תחושת הגודל והנפח של הגוף לבין המקום שרוצה שהוא ישתנה ויתכווץ פשוט להיות, אני מתבוננות בו, לא נלחמת , לא מסלקת הצידה.
ויחד עם זאת בסדרת תרגילים פשוטה למימוש אני עובדת על הגדלת האנרגיה הפנימית של קבלה עצמית, קבלת כל הרגשות שלי והמחשבות, קבלת המבקר הפנימי, קבלת התסכול העמוק, קבלת הבושה והאכזבה והתחושה שאני פגומה ולא בסדר.
הקבלה של כל סך הרגשות הפנימיים – היא בעצם פעולה שבה אני מאשרת לי שהכל בסדר, שאני בסדר, שאפשר רגע להרגע ולנוח, לנשום, לחוות שקט פנימי.
עצם פעולת הקבלה העצמית מהווה פעולה של אהבה עצמית. לאהוב אותי בדיוק כפי שאני, גם אם אני עדיין לא הגעתי ל"משקל היעד שלי".
לאהוב מישהו זה לקבל אותו במובן העמוק, לקבל אותו כפי שהוא, עם כל המורכבות שבו, גורלו, משפחתו ובעיותיו. זה להביט בו בעיניים מקבלות, ללא שיפוט כלל. תרגיל שמומלץ לעשות מול מישהו שיש כלפיו שיפוט פנימי ואת מודעת לכך שאת רוצה לסלק את השיפוט הזה, הוא לעמוד מולו ולהגיד לעצמך, בתוך ליבך "אני אוהבת אותך בדיוק כפי שאתה", אפשר לומר את המשפט כמה פעמים ופשוט לשים לב לאנרגיה שמתחילה להיווצר בחדר. שימי לב איך זה מרגיש לקבל מישהו בדיוק כפי שהוא, ללא הצורך לתקן אותו, לשפר או לשנות בו כלום. מתוך מקום עמוק של קבלה.
ולגבי הגוף שלך? ככל שנתרגל אהבה עצמית וקבלה לגוף בדיוק כפי שהוא כיום, ישתחרר הסטרס הזה שאומר "חייבת לרזות כבר ומהר!!", ונאכל בהנאה, באהבה מה שטוב באמת לגוף ומזין אותו. מתוך הקשבה פנימה. השומן עצמו של הגוף מחזיק פעמים רבות באנרגיה שיפוטית, במחשבות של פחד וביקורת, במשקל נפשי כבד שאת סוחבת עליך. הפרדוקס האמיתי הוא הפוך מאיך שאת חושבת – דווקא ככל שתסכימי לקבל אותך , לאהוב אותך, להקשיב לתאי השומן – תוכלי להשיל מעליך מטענים ומשקלים שאינך צריכה אותם עוד. לשחרר. לצאת לחופש. הדברים קורים מעצמם כשאת מניחה להם פשוט לקרות.
