אבל: איך מתאבלים ואיך קונסטלציה משפחתית יכולה לעזור

כולנו מכירים אובדן. מות אדם אהוב, פרידה, אובדן של בריאות, עבודה, חלום.

אבל לא תמיד האבל על האובדן מגיע בצורה שמצפים לה, ולא תמיד הוא מסתיים כפי שהיה צריך.

אבל הוא תהליך טבעי ונחוץ.

הוא הדרך שהנפש מעכלת שינוי בלתי הפיך, דרך שלוקחת זמן, לא תמיד לינארית, ולעיתים כרוכה בגלים של כאב, כעס, ריקנות, ולבסוף קבלה מסוימת.

אבל מה קורה כשהאבל נתקע? כשמשהו קוטע את התהליך לפני שהוא הושלם? זה קורה יותר ממה שאנחנו חושבים. אנשים שאומרים לעצמם "צריך להתאושש כבר", משפחות שלא מדברות על מי שהלך, אובדנות שהודחקה כי "לא היה לזה מקום" להרגיש אותה.

הצער ממשיך לחיות בתוכנו, גם כשאנחנו משתדלים לא לשים לב אליו.

אבל שלא הסתיים לא תמיד מרגיש כמו עצב. לפעמים הוא מסתתר מאחורי תסמינים שנראים לגמרי אחרים: קושי להתחבר לאנשים קרובים, כאילו יש זכוכית בינך לבין העולם תחושה כרונית של ריקנות שאין לה הסבר ברור, חרדה מאובדן עתידי, גם כשאין סיבה קונקרטית לחשוש, קושי לסיים דברים, להיפרד, לעשות שינויים, זיכרון חד וכואב של אדם שהלך, שנשאר ב"הקפאה" מוחלטת,

כאבים גופניים חוזרים, עייפות, צמצום של אנרגיה חיונית כשהאבל נתקע,

הגוף והנפש ממשיכים לשאת את מה שלא נגמר.

לפעמים אנשים מתארים תחושה שיש בתוכם "פינה קפואה" שלא זזה כבר שנים, אפילו עשרות שנים אחרי אובדן.

ולפעמים, האבל שאנחנו נושאים אינו שלנו בלבד. אחד הדברים המרתקים והכואבים שמגלים בעבודה עם קונסטלציה משפחתית הוא שאובדן שלא עובד, שלא כובד, שהודחק, ממשיך להשפיע על הדורות הבאים.

ילד שאיבד אח לפני שהוא נולד, סב שאיבד אחים בשואה ומעולם לא דיבר על כך, אם שהפילה ולא קיבלה מרחב לבכות.

כל אלה הם אובדנות שנשארו פתוחים.

ולא פעם, בלי שאנחנו יודעים למה, אנחנו נושאים צער שאינו שלנו, חיים עם כבדות שמקורה בדורות שקדמו לנו. זו לא "בעיה פסיכולוגית", ולא חולשה.

זה קורה כי משפחות הן מערכת, ומערכות שואפות לאיזון.

כאשר יש כאב שלא קיבל מקום, מישהו אחר במערכת ישא אותו, לעיתים בלי שום הקשר מודע. קונסטלציה משפחתית מאפשרת לגלות את הקשרים הנסתרים האלה.

לפגוש את מי שהלך, לתת מקום לאובדן שהודחק, ולשחרר את הנטל שנישא בלי שבחרנו לשאת אותו. קונסטלציה משפחתית היא שיטת עבודה שמביאה לידי ביטוי את הדינמיקות הנסתרות בתוך המערכת המשפחתית. היא אינה מסתמכת רק על סיפורים או זיכרונות, אלא פותחת חלון לאינטליגנציה אחרת, זו שחיה בגוף, בהתנהגות, ובמה שלא נאמר.

בעבודת קונסטלציה סביב אבל, כמה דברים יכולים לקרות:

כבוד למי שהלך: לאנשים שנפטרו, לעיתים, לא ניתן מקום ראוי.

קונסטלציה מאפשרת לפנות אל מי שנפטר, להכיר בקיומו, לומר מה שלא נאמר בזמן אמת. השלמת מחזורים שנקטעו: פרידות שלא היו, מילים שלא נאמרו, רגשות שנבלמו, כל אלה יכולים למצוא ביטוי בתהליך של הקונסטלציה.

הנחת נטל שאינו שלך: כשמגלים שצמחנו עם צער שהוא למעשה של דור קודם, יש אפשרות להחזיר אותו בכבוד לבעליו, ולהמשיך הלאה קלים יותר. הכרה במשמעות האובדן: לאובדן יש כובד גם כשמדובר בעובר שהופל, בנישואים שלא היו, בקריירה שנקטעה.

קונסטלציה מכבדת את כל צורות האובדן. לא מדובר בתרגיל מחשבתי. זו עבודה שקורה ברמה הגופנית והרגשית, לעיתים בתנועות קטנות, בישיבה, בדממה, ובהרגשה שמשהו זז, שמשהו נגמר. לא כל אבל צריך התערבות.

הצער הטבעי, כאשר הוא מקבל מקום ותמיכה בליבנו, לרוב עובר דרכנו וממשיך הלאה.

אך ישנם מצבים שבהם עבודה ממוקדת יכולה לפתוח מה שנסגר: אובדן ישן שעדיין מרגיש חדש ופתוח, תחושה שאתה חי חיים של מישהו אחר,

כאב שאינו לגמרי מוסבר , קשיים חוזרים בקשרים, בסיום דברים, בהמשך הלאה,

אובדנות משפחתיים שמעולם לא קיבלו מרחב: אחים שנפטרו לפניך, קרובים שנהרגו, אובדן שהמשפחה לא מדברת עליו,

תחושה שמשהו "תקוע" בגוף, בנשימה, בתנועה...

אין צורך לדעת מראש מה "הבעיה". אנשים רבים מגיעים לעבודה עם תחושה עמומה שמשהו לא מסתדר, ובתהליך מגלים קשרים שלא ידעו עליהם. זהו ביטוי של אהבה, של קשר, של מה שהיה חשוב. כשנותנים לו מקום אמיתי, משהו בנפש נושם.

קונסטלציה משפחתית מציעה מרחב שבו אפשר להתייחס לאובדן ברצינות, בעדינות, ובלי למהר. לאלה שאובדנות ישנים עדיין נושבים בחייהם, ולאלה שמרגישים שנושאים משהו שאינם יכולים להגדיר, זו יכולה להיות דרך טובה להתחיל בה.

אם מה שתואר כאן מהדהד עבורך, מוזמן/ת לקרוא עוד על קונסטלציה משפחתית ועבודת פוקוסינג ולבדוק אם זה מתאים עבורך.