מצפון ואיזון בין נתינה ולקיחה
מערכות היחסים שלנו – והחוויות שלנו של אשמה וחפות – מתחילות בנתינה ולקיחה.
אנו חשים ראויים, זכאים, מרגישים טוב - כשאנחנו נותנים
ואנו חשים מחוייבים כאשר אנחנו לוקחים.
התנודה בין זכאי לבין חייב היא הדינאמיקה הבסיסית השניה של אשמה וחפות בכל מערכת יחסים.
היא משרתת את כל מערכות היחסים שלנו, מאחר ושניהם – הנותן והלוקח יחוו שלווה רק כאשר שניהם נתנו ולקחו באופן שווה.
כשאנחנו מקבלים משהו ממישהו, אנחנו מאבדים את החפות והעצמאות שלנו.
כשאנחנו לוקחים, אנחנו מרגישים מחוייבים ואסירי תודה לנותן. אנחנו מרגישים את המחויבות כאי נוחות ולחץ, ואנחנו מנסים להתגבר עליה על ידי נתינת משהו חזרה. אנחנו לא יכולים לקחת משהו מבלי להרגיש את הצורך לתת. לקיחה היא צורה של אשמה.
כשהלינגר אומר אשמה, הכוונה היא לתחושת אי נוחות , מין לחץ פנימי שדוחק בנו לתת בחזרה. כשניתן חזרה- נרגיש איזון על ידי תחושת שלווה והרמוניות בתוך הקשר.
חפות מאשמה בשירות של ההחלפה הזו הופכת לתחושה הנוחה של האישור - המגיעה כאשר אנחנו לוקחים משהו ונותנים קצת יותר בחזרה ממה שלקחנו - אנחנו מרגישים הקלה וחופש גדולים יותר.
קיימים שלושה דפוסים עיקריים שאנשים אימצו להשיג ולשמר חפות מאשמה בנושא של ההחלפה : במערכות יחסים : צום, מתן עזרה והחלפה מלאה.
צום
חלק מהאנשים נתלים על האשליה של חפות מאשמה על ידי צמצום ההשתתפות שלהם בחיים. במקום לקחת את כל מה שהם צריכים ולהרגיש אסירות תודה וחובה, הם סוגרים את עצמם ונסוגים מהחיים ומהצרכים שלהם. הם חשים חופשיים מצרכים וממחויבות, ובגלל שהם לא מרגישים שהם צריכים, הם לא צריכים לקחת. למרות שהם לא מרגישים שהם חייבים לאף אחד והם חפים מאשמה, הם ה"צופה הלא מעורב". הם לא מלכלכים את הידיים שלהם, כך שלעיתים הם מחשיבים את עצמם כנעלים או מיוחדים. ההנאה שלהם מהחיים מוגבלת לשטחיות של המעורבות שלהם, והם חשים ריקים ולא שבעי רצון בהתאמה .
אפשר לראות את הדפוס הזה בקרב אנשים שסובלים מדכאון. הסירוב שלהם לקבל בברכה את מה שיש לחיים להציע מתפתח תחילה במערכת היחסים שלהם עם אחד מהוריהם או שניהם, ואחר כך עובר למערכות יחסים אחרות ולדברים הטובים של העולם. חלק מהאנשים מצדיקים את הסירוב שלהם לקחת מהחיים בכך שהם לא קיבלו מספיק או שמה שקיבלו לא היה נכון להם. אחרים מצדיקים זאת על ידי הצבעה על הטעויות וההגבלות של הוריהם, אך התוצאה היא אותו דבר – הם נותרים פאסיביים וריקים. למשל, אנשים שדוחים או שופטים את הוריהם – ונתעלם ממה שהוריהם עשו- בדרך כלל מרגישים לא שלמים ואבודים.
אנחנו רואים את ההיפך מזה בקרב אנשים שהצליחו לקבל את הוריהם בדיוק כפי שהם, ולקחת מהם את כל מה שניתן להם. הם חווים את הלקיחה הזו כזרימה מתמשכת של כוח והזנה אשר מאפשרת להם להיכנס למערכות יחסים אחרות שבהן, גם הם, יכולים לקחת ולתת בצורה עשירה – גם אם הוריהם התייחסו אליהם רע.
עזרה
אנשים אחרים מנסים להישאר חפים מאשמה על ידי הכחשת הצורך שלהם עד אחרי שהם נתנו מספיק במטרה להרגיש ראויים. נתינה שבאה לפני לקיחה מאפשרת תחושה של להיות ראוי, אשר נמסה כאשר אנחנו לוקחים את מה שאנחנו צריכים. אנשים שמעדיפים לשמר את התחושה הזו של להיות ראויים, מאשר לאפשר לאחרים לתת להם באופן חופשי, אומרים "יותר טוב שאתה תרגיש מחויב אלי מאשר שאני ארגיש מחויב אליך". הרבה אידיאליסטים מחזיקים בעמדה הזו, והיא נקראית "סינדרום העוזר".
החתירה המאומצת הזו לקבל חופש מהצורך, היא עוינת באופן עמוק ובסיסי למערכות יחסים. מי שרוצה רק לתת בלי לקחת נתלה על האשליה של עליונות, דוחה את נדיבות הלב של החיים, ומתנגד לשוויון לפרטנר שלו. אנשים אחרים במהירה לא רוצים דבר מאלו המסרבים לקחת, והופכים להיות עוינים ונסוגים מהם. מהסיבה הזו, עוזרים כרוניים לעיתים קרובות בודדים ועם הזמן הופכים מרים.
החלפה שלמה / במלואה
הדרך השלישית והיפה ביותר לחפות מאשמה בנושא של נתינה ולקיחה היא בשביעות הרצון ובתחושת הסיפוק שמגיעה כתוצאה מהחלפה שופעת של נתינה ולקיחה, כאשר גם נתנו וגם לקחנו באופן שופע. ההחלפה הזו היא לב מערכת היחסים: הנותן לוקח, הלוקח נותן. שני הצדדים נותנים ולוקחים באופן שווה. ווליום נמוך של נתינה ולקיחה לא מעניק רווח, ווליום גבוה עושה אותנו עשירים ומעניק תחושה של שפה
ושמחה.
ווליום גובר
גבר אוהב את בת זוגו ורוצה לתת לה משהו. בגלל שהיא אוהבת אותו, היא מקבלת בהערכה את מתנתו, וכתוצאה, חשה צורך לתת. קשובה לצורך שלה, היא מעניקה לבן זוגה בתמורה, וכדי להיות בצד הבטוח, היא נותנת מעט יותר ממה שהיא לקחה. בגלל שהיא נתנה באהבה, הוא מעוניין לקחת את מה שהיא מציעה וגם נותן לה מעט יותר מזה. בדרך זו, המצפון משמר איזון דינאמי ומערכת היחסים האוהבת של בני
הזוג ממשיכה לווליום גבוה של נתינה ולקיחה.
איזון בין נתינה ולקיחה כאשר ההדדיות בלתי אפשרית
בחלק ממערכות היחסים, אי ההתאמה בין הנותן והלוקח היא כזו שלא ניתן להתגבר עליה, למשל בין הורים וילדים או בין מורים לתלמידים. הורים הם הנותנים העיקריים, ילדים לוקחים. הורים גם לוקחים מילדיהם, אך זה רק מוריד את אי ההתאמה זה לא מבטל אותה. האיזון והשביעות רצון צריכה להיות מושגת באמצעים אחרים. הורים היו פעם ילדים בעצמם, הם משיגים את האיזון על ידי נתינה לדור הבא את מה שהם לקחו מהדור הקודם.
הבעת הכרת תודה
הוקרת תודה היא דרך נוספת לאזן בין נתינה ולקיחה עבור אלו החייבים לקחת יותר ממה שהם יכולים לתת. למשל עבור אדם נכה, חולה מאד, או גוסס. מי שחש הוקרת תודה אמיתית יכול לומר " אתה נותן ללא קשר למה שאני אוכל להחזיר לך, ואני לוקח את מתנתך באהבה". מי שמקבל הוקרת תודה כזו מאשר : "אהבתך והכרתך במתנתי יקרים לי יותר מאשר כל דבר אחר שהיית עשוי לתת לי".
עם הכרת התודה שלנו, אנחנו מאשרים לא רק מה שאנחנו נותנים אחד לשני, אלא גם מה שהיננו אחד עבור השני.
אנו נוטים לחוות שפע חומרי שאנחנו לא ראויים לו כמשהו מאיים, שיוצר חרדה, בסוד אנו מאמינים שכל האושר שלנו יגרום לקנאת האחרים . אנחנו נוטים להרגיש שאושר שובר מוסכמה והופך אותנו לאשמים, כאילו שאם נהיה מאושרים אנחנו שמים את עצמנו בסכנה. הוקרת תודה מורידה את החרדה הזו.
לקוח ומתורגם מתוך הספר Love's Hidden Symmetry By Bert Hellinger
